במאי הקודם, בתחילת מגיפת הקורונה והסגרים כשהכל היה מבולבל ושררה אי ודאות באוויר, מצאו לנכון תושבי קיבוץ להב צורך באיחוד קהילתי. לשם כך תיעדו בסדרת כתבות דוקומנטרית את ההתמודדויות השונות והחיוביות של תושבי הקיבוץ עם המצב.
אחת מתושבות הקיבוץ, נילי אורון, ראתה לנכון לממש את הקושי הזה ליצירה. נילי מפעילה סדנת קרמיקה מביתה. "הסדנה קיימת כבר 25 שנה. בשבילי היא משמשת בית שני. אני מבלה פה את רוב זמני הפנוי. חלק מהזמן מלמדת. אני מאוד אוהבת ללמד ושמחה שיש לי מה לתת לאחרים וחלק השני עובדת בעצמי על הקרמיקה".
סיור קצר ביצירות שנעשו בסדנה ישאירו תחושה מרתקת והיסטורית. מאחורי כל יצירת פיסול מסתתר סיפור עבודה מרשים. מהגעת התנור הישן ועד ליצירות קדושה. בין לבין, ניתן למצוא יצירות יפיפיות שבקלות יכלו להיות במוזיאונים גדולים: זוג פמוטים מבית הנשיא למשל. בחלקם יש תחושה של כאב וריקנות שמשכו אותנו לגלות מעבר. "יש בהם ממש את התחושה וההרגשה של מה שקורה כרגע בישראל. החוסר אונים והריקנות. ההרגשה של העצב והכאוס. החרדה והפחד. הדבק שאני קוראת לו "געגוע", מספרת נילי.
"במשך שנים היה נושא שאתגר אותי ואני קוראת לו "התמודדות עם ניכור ואלימות" ומדי פעם יוצא שאני מפסלת עבודות שמבטאות מאוד את ההרגשה והתחושה שיש בזמנים אלו" אומרת נילי באנחה. "בעיקר תחושת החוסר אונים והתכלית שעוברת עלינו עכשיו. אבל לבסוף תמיד תמצאו איזו ציפור או פרח לתקווה לימים טובים", אורון מסכמת בחיוך.
